נסעתי אליה הביתה, וילה מרווחת במושב בסביבה. רציתי להיפגש איתה בהקשר מקצועי, כדי להתייעץ על האופן שבו אני רוצה להתחיל ולכתוב את סיפורם של ילדי קרית ארבע. כבר בתחילת הפגישה, היא סיפרה לי שחבר שאל אותה האם תסכים להיפגש איתי. היא אמרה שכן. שבניגוד אליו, היא דווקא רוצה לשמוע סיפורים אנושיים. אבל חשוב לה שאני אדע: היא לגמרי מהקצה השני של המפה הפוליטית. היא חושבת שהמתנחלים הם כובשים, פריווילגים והיא הכי נגד שאפשר.
השיחה המשיכה. כשדיברנו על הנושא המקצועי, היא הסבירה כמה חשוב להיות הכי הומאניים והכי מכבדים במגע שלנו עם אנשים. כמה חשוב שהם ירגישו שרוצים באמת לשוחח איתם ולתת להם הרגשה שמכבדים כל רצון וכל בחירה שלהם. הזדהיתי עם זה, ממש. עם הרצון לספר סיפור אנושי מתוך כבוד עמוק למי שמספר אותו.
אבל כל הפגישה היתה עבורי שדה מוקשים גדול. אני הרי מכירה את זה, שנים לא דיברתי על זה שאני מקרית ארבע, כי למי יש כוח בדיוק לזה? לזה שמעקמים את האף, לזה שבסוג של נחמדות מראים לך מה באמת חושבים עלייך. אומרים: "טוב, את. את נראית נורמלית, אבל האחרים?" ולא מבינים שהאחרים האלה שאותם הם מדמיינים הם השכנים והחברים שלי, הם חברי ילדותי. האחרים, חלקם אינם בחיים, כי הם נרצחו בפיגוע. ואז מה אני אמורה לענות? להתכחש לכל המקום שבאתי ממנו, רק כדי שיסכימו לקבל אותי לחיק האנושות בחזרה?
עוד ועוד ועוד שמעתי את הקול שלה שיודע מה נכון ומוסרי ומה לא, והיה חשוב שלא אפספס את העובדה שאני בצד שלא, בגדול. אבל היא מסכימה לפגוש אותי. ומה שקרה לי, זה שהתכווצתי. לאט לאט התכווצתי וקפאתי. היא דיברה על נשיות, ועל כמה שהיא השתדלה באופן שבו היא עובדת להיות הכי לא אלימה ולא תוקפנית שיש. אבל אני הרגשתי משותקת, ממש כאילו מישהו הניח עלי יד והתחיל ללטף אותי באוטובוס. הייתי במקום פגיע, לא במגרש הביתי שלי, ופשוט קפאתי.
חלק בי אפילו הבין מה קורה, הבין כמה פוגעני כל מה שקורה פה, כמה זה עצוב שהיא מרשה לעצמה לעשות לי, מה שלא היתה מרשה לעצמה בשום סיטואציה אנושית אחרת, רק כי אני מתנחלת. ובכל זאת לא הצלחתי לומר מילה. לא הצלחתי לעצור את זה. רק המשכתי להתכווץ.
ואז הגיעה שאלת המחץ. השאלה שהיתה חייבת להגיע מהרגע שהפגישה שלנו התחילה. כי זה תמיד ככה כשאנשי שמאל פוגשים מישהו מקרית ארבע.
אז היא שאלה: ומה את חושבת על ברוך גולדשטיין? ואפשר לומר או לחשוב שזו שאלה תמימה, מה רע בלשאול אותה, אבל אני כבר מכירה אותה. שאלו אותי כל כך הרבה פעמים מה אני חושבת על ברוך גולדשטיין, ואני יודעת בדיוק מה בעצם שואלים. כל אחד חושב שהוא הראשון, אבל כולם שואלים אותה שאלה, ובעצם שואלים: אז את נורמלית? את כמונו? או שאת משוגעת משיחית, כמו ההם שרוקדים על הגבעות? וכמובן רוצים תשובה, ואין שום מקום לתשובה מורכבת. יש כאן רק תשובה אחת אפשרית. שתגני. תגני את ברוך הרוצח ואת כל מי שחושב שהוא גבר גבר.
אבל האמת היא, שהתשובה היא מורכבת. לא בגלל שיש לי התלבטות לגבי המעשה של גולדשטיין. בגלל שהוא בשבילי סיפור שלם. סיפור שמתחיל באיש ממש ממש טוב, עושה חסד, עדין ומיוחד, שיום אחד עשה מעשה נורא ואיום. שבשבילי זה סיפור שלם כי ככה זה החיים, הם מסובכים, אבל בשבילם, אלה ששואלים, זה פשוט. כל כך פשוט, כל כך שחור לבן, כל כך שטוח.
כמה שעות אחרי שיצאתי משם. כל מה שקרה לי חילחל. ישבתי בבית ולא הצלחתי לזוז. הרגשתי ששוטף אותי גל של כאב על כמה שלא ראו אותי שוב. הרגשתי ששוב הייתי ילדה מקרית ארבע שכמהה לקצת הבנה ואנושיות. חשבתי לעצמי שהייתי רוצה שאף אחד לא ישאל אותי יותר מה אני חושבת על ברוך גולדשטיין, ושאם הוא ישאל, אני אעיז לענות שזה ממש לא עניינו.
