בלוג

בגן העדן של הבגרות

כשהייתי ילדה, היה מגרש חניה גדול מתחת לבית שלי. בשעות אחרי הצהריים הייתי יורדת למגרש, ומתחילה לנסוע. לפעמים לבד, לפעמים עם אחד האחים שלי, או עם חברה. אני זוכרת את הנסיונות שהייתי עושה. האם אני מצליחה לנסוע בלי ידיים, להסתובב בלי ידיים, לרדת מדרגות, לעלות מהכביש למדרכה, באיזו מהירות אפשר לנסוע בסיבוב בלי ליפול…

כשהייתי ילדה, היה מגרש חניה גדול מתחת לבית שלי. בשעות אחרי הצהריים הייתי יורדת למגרש, ומתחילה לנסוע. לפעמים לבד, לפעמים עם אחד האחים שלי, או עם חברה. אני זוכרת את הנסיונות שהייתי עושה. האם אני מצליחה לנסוע בלי ידיים, להסתובב בלי ידיים, לרדת מדרגות, לעלות מהכביש למדרכה, באיזו מהירות אפשר לנסוע בסיבוב בלי ליפול…

ונפלתי לפעמים. בהחלט נפלתי. חלק ניכר מהילדות היו לי גלדים בברכיים. לטפס על עצים, להתנדנד גבוה, להתגלגל בדשא. אני מתארת לעצמי שהחוויות שאני מתארת מוכרות לרבים מאיתנו בווריאציות שונות.

כולנו נולדים תינוקות חסרי אונים שלא יודעים כלום. לתינוק קטן אין מודעות לכך שיש לו ידיים ורגליים לדוגמה, הוא מגלה אותן בהתחלה באופן אקראי, אבל אז הוא מתחיל לנסות אותן, להתנסות בהן, לשחק בהן. לאט לאט, דרך המשחק, הוא מבין מה זה ידיים, מה אפשר לעשות בידיים. עולם חדש נפתח. לתפוס, להחזיק, להכניס לפה, לזחול… זה מטורף. אם רק היו לו מילים, אולי הוא היה יכול לספר.

הילדות שלנו היא מרחב לחקירה ומשחק. אנחנו משחקים במילים, ומשחקים בחפצים. ואז גדלים קצת ומשחקים עם ילדים אחרים. תמונת העולם שלנו הולכת ומתרחבת, דרך המשחק.

בסיפור שלי, כמו בסיפורים של רבים מאיתנו, מתישהו מישהו אמר לנו להפסיק לשחק. כי צריך ללמוד ולהכין שיעורי בית, לסדר ת'חדר… בתוך החיים משהו בתנועה הטבעית של המשחק נפגע. הבעיה היא שכאשר אנחנו לא משחקים, אנחנו מפסיקים לגלות.

לפעמים יש איזורים בחיים או אנשים בחיים שלנו, שנותנים את התחושה של: "אל תשחקי איתי, לא כדי ללכת לכאן, כאן מסוכן". ואנחנו מוצאים את עצמנו סוגרים דלתות שפעם היו פתוחות. לא נכנסים למקומות שמפחיד להכנס אליהם. ככה אזורים בחיים שלנו הופכים להיות קפואים וחסרי חיים. המרחב לבדוק, לשנות ולבחור הולך ומצטמצם.

אנחנו חיים וחיות עם בני הזוג שלנו שנים ארוכות. האם אנחנו מעיזים לשאול את עצמנו שאלות על החיים, על הבחירות שלנו? לפעמים אני מגלה שיש בי מקום שרוצה לומר: "אל תעשי בלאגן, למה לסכן את הכל? יש לך בית, משפחה, ילדים. אז מה אם יש משהו שהוא לא לגמרי…" ברגע כזה אני יודעת שמרחב המשחק שלי נפגע. שאני מנוהלת על ידי פחד משינוי ומגילוי. ואני לא רוצה שהחיים שלי יתנהלו ככה.

אני רוצה שכמו בילדות, גם הזוגיות שלי תהיה מגרש משחקים. שאני אוכל לנסות לגלות בה צורות שונות של ביחד, צורות שונות של לחוד. שאני אוכל להתנסות בשמחה ובכאב, לומר מה מתאים ומה לא, לשאול שאלות ולחקור את הקיום שלי, את הקיום שלו, את הקיום של שנינו. כי אם אפשר לשחק, זה אומר שעולמות חדשים יכולים להתגלות. זה אומר שהחיים הם אינסופיים, זה אומר שהזוגיות היא אינסופית.

עוד מהבלוג...

מה את חושבת על ברוך גולדשטיין?

20.12.2021

הרגע שבו נשברה הילדות

מה היה הרגע שבו משהו השתנה בילדות שלי, שבו האינתיפאדה שברה משהו ?

26.11.2021

חזרה אל נקודת הראשית

כשאני חוזרת אל קרית ארבע, אני פוגשת בה את הכל. את כל המורכבות שלי ושל המקום הזה. זה אולי המקום היחיד בעולם שבו מישהו מבין את המורכבות הזאת: אדם שהיה עדין ומיטיב הפך לרוצח. איך כילדה אפשר בכלל להכיל אותה?

06.10.2021

המסע מתחיל

09.09.2021

מעין תפילת הדרך

לפני הרבה שנים היה לי בלוג. פתחתי אותו אחרי שעברנו דירה ונפרדנו מקהילה שהיינו מאוד קשורים אליה. חיפשתי דרך לשתף את החברים שלי משם בחוויות החדשות שלי. כל זה בלי לפגוש אותם בגן שעשועים אחרי צהריים או לארוחה בשבת בצהריים.

21.07.2021

בגן העדן של הבגרות

כשהייתי ילדה, היה מגרש חניה גדול מתחת לבית שלי. בשעות אחרי הצהריים הייתי יורדת למגרש, ומתחילה לנסוע. לפעמים לבד, לפעמים עם אחד האחים שלי, או עם חברה. אני זוכרת את הנסיונות שהייתי עושה. האם אני מצליחה לנסוע בלי ידיים, להסתובב בלי ידיים, לרדת מדרגות, לעלות מהכביש למדרכה, באיזו מהירות אפשר לנסוע בסיבוב בלי ליפול…

21.07.2021

העיקר זו התנועה

לפני כמה חודשים נסעתי פעם ראשונה בחיים לריטריט של מדיטציה. זה היה גילוי מבחינתי. שלושה ימים של תרגול היו חוויה מיוחדת במינה.

21.07.2021

לעזוב, לדבוק, להיות

נשמע פשוט. איש יוצא מבית הוריו, אישה יוצאת מבית הוריה. הם עוברים לחיות יחד, אולי מתחתנים, והופ, סיימו את המשימה

20.07.2021

על המרחב שבין שפע להפרזה

איך אני אוכלת? איך אני קונה? כמה אני צריכה שיהיה לי כדי שארגיש נינוחה ומסופקת?

14.06.2019