בחיים של כל ילד, יש את הרגע הזה שבו הוא מבין שההורים שלו אינם כל יכולים, שגם הם בדיוק כמותו מתמודדים עם העולם הזה שהוא אכזר ולא צפוי. הרגע הזה, בצורתו הבריאה, הוא רגע חשוב בגדילה ובהתפתחות שלנו. הפנטזיה על כך שההורים הם כל יכולים חייבת להישבר. רק כך נוכל לראות אותם כמו שהם, ולגדול מהעמדה הילדית שמתבוננת עליהם מלמטה, ולא מגובה העיניים.
כל זה טוב ויפה. וזה ממש בסדר כשזה קורה בעולם שקט ושליו יחסית, שבו יש לילדים ילדות בטוחה. אבל הילדות שלי ושל חברי לא היתה בדיוק כזאת. כשהאינתיפאדה הראשונה פרצה, הייתי בת 7. הזיכרון הראשון שלי ממנה היה זה:
אמא שלי חוזרת בערב מלימודים בירושלים. היא מספרת שזרקו בקבוק תבערה על האוטובוס שלה בדרך הביתה, והחלון התחיל להתלקח. שהנוסעים נשכבו על הרצפה… איך הרגשתי אז? עובדה שהזיכרון הזה הולך איתי כל השנים. הוא כנראה מקפל בתוכו משהו. רגע שבו משהו נשבר. רגע מכונן בילדות. וזה קרה מוקדם, מוקדם מדי. ולא רק זה, אלא שהרגע הזה בצורות שונות התרחש שוב ושוב ושוב.
אם אני מנסה לפגוש שוב את הרגע הזה, אני מגלה בו פליאה. חוסר הבנה של מה שבעצם מדברים עליו. אמא שלי היא הרי גדולה וחזקה, וכך גם אבא שלי שמקשיב בבהלה לסיפור הזה. ולא רק זה, אלא שקיים רוע נורא בחוץ. יש מי שרוצים לפגוע באמא שלי.
בשלב מאוחר יותר הבנתי שיש מי שישמחו להרוג גם אותי. ולא רק זה, אלא שלהורים שלי אין דרך להגן עלי, לא באופן מוחלט. ואותם אנשים רעים עלולים לפגוע גם בהם. להרוג גם אותם. ואז מה יהיה איתי? הילדות שלי מלאה במחשבות כאלה.
ראיתי פחד, אימה וצער בעיניהם של הורי. ראיתי כאב ובכי. ראיתי אותם חסרי אונים מול מציאות איומה. התחלתי לדאוג בכל ערב כשאמא שלי נסעה וחזרה. התחלתי לדמיין סיטואציות. מה עלול לקרות. לפחד אם היא מאחרת. זה מה שמסמן שמשהו התהפך ולא לטובה. שילדה בת 7 דואגת ומפחדת על אמא שלה, ולא הפוך.
לרבים מחברי, ילדי ההתנחלויות יש זכרון של רגע כזה. רגע שבו חוסר האונים של ההורים נחשף במערומיו. הרגע הזה בדרך כלל הגיע יחד עם פיגוע או אירוע טרור כזה או אחר. רגע שהיה בו פחד להורים, ופחד גדול גם לילדים, שבא יחד עם ההבנה שההורים לא פנויים ולא מסוגלים להגן עלינו.
זאת בעיני גם הסיבה שהסיפורים הללו הודחקו כל כך. לא אנחנו, הילדים, ולא ההורים שלנו, לא רצינו לזכור. לא רצינו להמשיך ולשאת את הרגעים האלה. את הכאב הגדול שצפון בהם. לא רצינו להזכיר להורים שלנו את חוסר האונים שלהם, לא רק כדי לא לבייש אותם, אלא גם כדי להגן על עצמנו מפניו. חלק בתוכנו העדיף לא לדעת, לא לזכור ולא לכאוב את כאב השבר הזה. היום אני לא מקלה בו ראש. אני מבינה שהוא חלק משמעותי מהטראומה שלנו.
