"התרגול של המדיטציה, נוגע בעיקר ביכולת להישיר מבט על מה שיש עכשיו בלי לנסות לטשטש או לדחות את מה שבא לפתחי ולא להתעלם או לפתור… זאת הסכמה להיות לא מתוך הכרחה להיות או התעקשות נוקשה להיות או ניו אייג'יות של לאהוב את כל מה שבא או מה שיש, אני ממש לא אוהבת את כל מה שיש… אלא להיות ולהיות ערה בתוך מה שקורה, ומתוך הערות לבחור."

למה השיר הזה תפס אותי?
דווקא מהמקום של מספר סיפורים, משהו שהיה פעם מקצוע שלי במשך 5-6 שנים.
עד היום הטיפול שאני מטפל משולב בסיפורים. הסיפורים של אנשים הם מרגשים, מרתקים ומכאיבים.
אני זוכר אותם.
לפעמים קשה לי לזכוק מי האדם, אבל אני זוכר את הסיפור שלו בפרוטרוט, את הדמויות בסיפור ולאן אנחנו רוצים להגיע, איזה שינוי הסיפור שלו צריך לעבור.

אנחנו יודעים מהעבודה בטיפול, שאם יש משהו שקרה לי ואני לא מספר אותו… אם הוא לא יסופר, הוא "ישב בעיניים אטומות מול חלון מסורג". הוא לא יהיה סיפור חי.
בעולם הנפש הסיפור הלא מסופר, אם הוא לא יסופר, הוא ישתגע. הוא צריך שיעירו אותו, שיחמלו עליו, שיספרו אותו.

"מה שחזק לי במילים האלה, זה שזאת משאלת לב שנמצאת אצל כולנו בדרכים שונות. כמובן שהלב יכול לקחת למקום של המילים שאסורות להיאמר, בטח בעולם שבו הממשי הופך לכל כך כאוב אז עוד יותר עולה השאלה כמה יש מקום לחשוב או לפנטז מילים כאלה, ובגלל זה השיר כל כך חזק לי, כי עבורי הוא פשוט הסכמה להגיד מילים שהן כל כך מתקיימות בתוכנו בדרכים שונות, בסיפורים שונים ומסיבות שונות… המילה הזאת "שתמותו", כל כך תפסה אותי, כי את לא הולכת עם אקדח, אבל זה להסכים שצריך פה משהו למות, ואני צריכה להמית אותו. הבנה שמשאלת הלב הזאת צריכה להתקיים, אבל בדרכים אחרות.