בלוג
המסע שלי
אני ילידת שנת 1980.
נולדתי וגדלתי בקרית ארבע.
כשהייתי בת 7, פרצה האינתיפאדה הראשונה. החיים שלנו השתנו. נקלענו לאזור מלחמה. כל יציאה מהיישוב הפכה לסכנה. זריקות אבנים ובקבוקי תבערה הפכו לעניין שבשגרה.
הרבה שנים הילדות בקריה היתה עוד פרט בביוגרפיה שלי, ממש לא פרט חשוב. גם לא ממש דיברתי על זה. כבר הרבה שנים שאני חיה באזור אחר בארץ, חיים שלווים יחסית. בחריש אין אבנים, אין בקבוקי תבערה, אם מישהו עוקף אותי בכביש זה לא פיגוע, זאת סתם עקיפה.
גם קצת התביישתי.
לפעמים כשאמרתי שגדלתי בקריה, ראיתי איזה פרצוף אנשים עושים. שמבטא את ההסתייגות שלהם מהמקום ההוא, של הקיצוניים. אז לא אמרתי מאיפה אני. לא היה לי כוח לזה.
ככה יצא שכל הילדות שלי, עם מה שקרה בה, היתה לגמרי מנותקת ומודחקת. זה לא ששכחתי, אבל בטח ובטח לא הרגשתי. לא הרגשתי את הפחדים, את האימה, את הכאב שהיו אז מנת חלקנו.
עד שיום אחד כן.
לפעמים כשאמרתי שגדלתי בקריה, ראיתי איזה פרצוף אנשים עושים. שמבטא את ההסתייגות שלהם מהמקום ההוא, של הקיצוניים. אז לא אמרתי מאיפה אני. לא היה לי כוח לזה.
ככה יצא שכל הילדות שלי, עם מה שקרה בה, היתה לגמרי מנותקת ומודחקת. זה לא ששכחתי, אבל בטח ובטח לא הרגשתי. לא הרגשתי את הפחדים, את האימה, את הכאב שהיו אז מנת חלקנו.
עם הזיכרון הזה צפו עוד זיכרונות.
לאט לאט הילדות שלי התחילה לחזור אלי.
כתבתי על זה פוסט בפייסבוק, והתברר שאני לא לבד. שכל אחד מאיתנו, הילדים שגדלו בצל האינתיפאדה, סוחב איתי זכרונות ופצעים. אז פתחתי קבוצת פייסבוק שנקראת @ילדי שנות השמונים… ושם יש מקום וקול לחוויות הללו, ששנים רבות לא הוזכרו ולא דוברו. מאז שהקבוצה נפתחה, אני עצמי יצאתי למסע. מסע אל הילדות שלי, מסע אל הסיפור הנשכח שלי ושל בני דורי.
הבלוג הוא עוד שלב במסע הזה,
להצטרף אליו
