לֹא מְשַׁנֶּה אִם זֶה חוּט מֵהַסְּוֵדֶר שֶׁלָּךְ, אוֹ הַקַּרְנַיִם;
מָה שֶׁבָּטוּחַ הוּא שֶׁאַתְּ אֲחוּזָה בַּסְּבַךְ.
אַתְּ צְרִיכָה לְהִסְתּוֹבֵב עַכְשָׁו לְאַט־לְאַט, בִּזְהִירוּת,
לִמְצֹא אֶת הֶעָנָף אוֹ אֶת הַקּוֹץ שֶׁלֹּא נוֹתֵן לָזוּז
וּלְשַׁחְרֵר אֶת קְצֵה הַחוּט.

כָּל תְּנוּעָה לֹא נְכוֹנָה עֲלוּלָה לִפְצֹעַ וּלְהַכְאִיב –
אֲבָל הַכֹּל כְּדַאי עֲבוּר הָרֶגַע
שֶׁבּוֹ תּוּכְלִי שׁוּב לִהְיוֹת אַיָּלָה שְׁלוּחָה,
הָרֶגַע שֶׁבּוֹ הַמֶּרְחָבִים יִפָּתְחוּ וְלֹא תִּהְיִי עוֹד עֲקוּדָה
בִּסְבַךְ הַקּוֹצִים הָאֵינְסוֹפִי שֶׁל הֶעָבָר.