לפני הרבה שנים היה לי בלוג.
פתחתי אותו אחרי שעברנו דירה ונפרדנו מקהילה שהיינו מאוד קשורים אליה. חיפשתי דרך לשתף את החברים שלי משם בחוויות החדשות שלי. כל זה בלי לפגוש אותם בגן שעשועים אחרי צהריים או לארוחה בשבת בצהריים.
מצחיק לחשוב, אבל לא היה אז ווצאפ ופייסבוק עוד היתה ממש בתחילת הדרך, גם שם עוד לא היו קבוצות. אז איך שומרים על קשר? פותחים בלוג. במשך תקופה כתבתי על החיים ועל השינויים שעברנו תוך כדי. על החוויות מעזיבה של מקום מוכר ואהוב עם מלא חברים ולהגיע למקום חדש שלא מכירים בו אף אחד כמעט. על החיפוש של משמעות בחיים בעיר ולא בישוב קטן ועוד כל מיני.
מה קרה שהפסקתי? למה הבלוג ההוא לא קיים? כי מצאנו את עצמנו בתוך טראומה לאומית ואישית. היינו חלק מהאנשים שביתם ניזוק בשריפה בכרמל ולמשך כמה חודשים הפכנו לחסרי בית. הכל היה כואב וחשוף מדי, ההתמודדויות היו מורכבות ולא היה לנו אינטרנט… לאט לאט הבלוג העלה אבק ונשכח.
אם אני לוקחת את כל זה לכאן ועכשיו, אז הבלוג ההוא נפתח בסופו של דבר כי הלכתי ללמוד תואר שני באוניברסיטת חיפה, ולכן גם עברנו דירה. באופן מעניין, זאת היתה תחילת הדרך למקום שבו אני היום. אני מסתכלת רגע אחורה ורואה את שנות הלימודים בביבליותרפיה באוניברסיטה, יכולה להיזכר איך הפכתי לאט לאט למטפלת. את השנים שבהן עבדתי כמטפלת ומנחת קבוצות בעמך בחיפה. לפעמים חושבת על האנשים שליוויתי שם כרכזת המועדות החברתי של עמך, תוהה מה איתם, ומי מהם עדיין חי?
אני חושבת על לימודי הטיפול הזוגי והמשפחתי, על העבודה עם זוגות שלאט לאט הופכת להיות חלק כל כך חשוב מחיי.
והנה, בקפיצה מהירה להווה, אני מטפלת עצמאית, יש לי קליניקה בכרכור. יכולה אולי לקחת את הזרעים שזנחתי אז ולהתחיל לטפח מחדש את הגינה הזאת שהיא הבלוג שלי.
מה הולך להיות כאן?
הבלוג הזה יהיה אולי פחות אישי. לא תקראו פה על הילדים שלי ועל המשפחה שלי. מצד שני, הוא יהיה מאוד אישי. בתקופה האחרונה אני כותבת על התמודדויות בחיים ועל זוגיות ואני מרגישה שזאת כתיבה מהמקומות הכי חיים בתוכי. למקום הזה אני מזמינה אתכם, למקום ששואל מה המשמעות של כל זה? למקום ששואל למה מה שאמור להיות טוב ומלא אושר כמו זוגיות, הופך לפעמים למלכודת של אומללות.
מזמינה אתכם ואתכן להיות חלק, לקרוא, להגיב. מקווה שהמילים שלי ימצאו מקום ויגיעו למי שירגיש שהן נוגעות בו.
