"מתוך העיסוק המקצועי שלי, שהוא בעצם גם עיסוק חיי: אהבה, יחסים, איך להרגיש פחות לבד, או יותר ביחד בעולם, עולה בי איך שבסוף כולנו מקוששים, ואולי זה עצוב, אבל צריכה להיות אמנות הקישוש, אמנות המקוששות. בסוף כולנו תמיד נרצה לחזור לרחם, והכאבים הכי גדולים אצל כולנו, הם במקומות שבהם בקשרים הבוגרים שלנו, גם אנחנו וגם מי שאנחנו שמים עליו את הכמיהות שלנו, הוא לא שד ולא רחם, וגם הוא גוף קטן… וצריך להצליח להיות שם, להישאר בפער הזה של להישאר תינוק רעב, לפגוש את התהום הזאת, את הבהלה הזאת."
אִי אֶפְשָׁר לְקוֹשֵׁשׁ אַהֲבָה.
אַהֲבָה צְרִיכָה לִהְיוֹת מֻנַּחַת לְרַגְלַיִךְ
כְּמוֹ עֲרֵמַת עֵצִים לִמְדוּרָה.
אַתְּ צְרִיכָה שֶׁיִּהְיֶה מִי שֶׁיּוֹסִיף עוֹד וָעוֹד
שֶׁלֹּא יִגָּמֵר הָאוֹר וְהַחֹם.
גּוּף קָטָן נִשָּׂא עַל יְדֵי גּוּף גָּדוֹל
עַד אֵין סוֹף.
יָדַיִם קְטַנּוֹת
אוֹחֲזוֹת בְּשָׁד גָּדוֹל וְרַךְ
וּפֹה נִתַּק מִפִּטְמָהּ וְנִרְדַּם.
בְּלִי זֶה
אַתְּ מְקוֹשֶׁשֶׁת
וּמַשֶּׁהוּ בְּתוֹכֵךְ מַמְשִׁיךְ לָמוּת
בְּרָעָב.
