כשהאוטו חנה במגרש החניה ויצאנו ממנו, מצאתי את עצמי ליד בנין 38. הזכרונות הראשונים שלי בעולם הם מדירת 4 החדרים הקטנה שבה גרנו עד שהייתי בת 7. לפני כן היתה דירה אחרת בקרית ארבע, ומגורים של כמה חודשים בימית. מכל אלה אני לא זוכרת כלום. אני זוכרת את הבית הזה.
הנסיעה הפעם היתה כדי להצטלם, כדי שיהיו לי תמונות לבלוג הזה.
עמדנו בפתח של הבנין, והשכנים עברו. פגשתי את דוד בר דרור שהיה השכן שלנו מלמעלה. אני זוכרת היטב אותו ואת אשתו שלומית. זוכרת איך היא היתה לוקחת אותנו איתה לבריכה. אני זוכרת איך יום אחד על שפת הבריכה, כשישבתי רועדת מקור, היא אמרה: השפתיים שלך כחולות, ונתנה לי שני ביסקוויטים שביניהם היה מרוח שוקולד. אני חושבת שזו היתה הפעם הראשונה בחיים שמישהו אמר לי כזה דבר. בכלל לא ידעתי ששפתיים עלולות להכחיל כשקר. היא גם היתה לוקחת את אמא שלי איתה, והן היו נוסעות לקנות ירקות ופירות בשוק בחברון.
הבית הזה, בבניין 38, היה בעצם חלק מחצר גדולה מוקפת בניינים, שבאמצעם נמצא המבנה של הגן, בלי כביש בדרך. כשעמדתי ודיברתי עם דוד בחוץ, הוא סיפר איך פעם הבן שלו נחתך מזכוכית בשביל שבין הגן לבית שלנו. אני זכרתי את הסיפור הזה. זכרתי איך איציק רץ בשביל וכל השביל התמלא מכתמי דם. על הילדה בת ה5 או 6 שהייתי אז, זה עשה רושם אדיר. כתמי דם על השביל היו ממשהו מסקרן ומעורר אימה בו זמנית.
דוד סיפר שהם לקחו אותו לד"ר ברוך גולדשטיין, ואיך הוא הציל את הרגל שלו שהיה בה חתך מסוכן.
כשאני חוזרת אל קרית ארבע, אני פוגשת בה את הכל.
את כל המורכבות שלי ושל המקום הזה. זה אולי המקום היחיד בעולם שבו מישהו מבין את המורכבות הזאת: אדם שהיה עדין ומיטיב הפך לרוצח. איך כילדה אפשר בכלל להכיל אותה?
כשיוצאים לעולם בחוץ, גולדשטיין הוא רק מפלצת, אז צריך להסתיר את זה שבכלל הכרת אותו, שבכלל הוא היה איש נחמד, שפעם הציל גם את חייה של אחותך. הדואליות הזאת היא קשה.
חלקים שלמים שלי נעלמו למשך שנים ארוכות כי לא יכולתי להכיל את הדואליות. כי זה כל כך מסובך, שעדיף כבר לא לספר ולא להזכיר ולא לדבר על זה. אם ישאלו מאיפה אני, אני אגיד איפה ההורים שלי היום, ואחסוך לעצמי ולהם את ההתמודדות.
ואז אני מגיעה לבנין 38, ואיש מבוגר מספר לי את הסיפור הזה, וזה עושה לי טוב על הלב.
זה עושה לי טוב שהוא מספר אותו בטבעיות, ועושה לי טוב כשאני שומעת את זה וגם אני טבעית שם. בתוך זה. אני יודעת שיש גם חלקים שלי שכבר רחוקים מאוד מהמקום הזה, אבל יש בי גם חלק שמרגיש בעומק, לרגע אחד, שוב בבית.
אחר כך נכנסנו אל החצר שהיתה החצר של הגן שלי. היום היא סגורה בגדר גבוהה, אבל אז היתה שם גדר קלונסאות לא גבוהה. אחרי צהריים, הרבה אחרי שעות הגן, אנחנו היינו מטפסים על הגדר וחוזרים לשחק במתקנים של הגן. בין היתר היה שם עץ שקדיה, ובאביב היו עליו שקדי בוסר ירוקים. כולנו יחד, ילדי החצר הזאת, היינו מטפסים על העץ ואוכלים את השקדים החמצמצים, נזהרים שלא לאכול את השקד המר.
כשהילדות מתרחקת מאיתנו, כשהמקומות שבהם בילינו כבר רחוקים, לא תמיד אפשר להיות בטוחים שהזיכרון אינו מתעתע. אני שאלתי את עצמי בשנים האחרונות האם העץ אכן שם. והוא היה שם. על הדשא הסינטטי היו מפוזרים הרבה שקדים יבשים, ומגדר הכלונסאות שהיתה אז, נשארו רק העמודים.
מהבית הזה, בבנין 38 עברנו כשהייתי בת 7. אני זוכרת את היציאה מהחצר הזאת שהיתה גן העדן של ילדות, אל בנין 306. זה היה איזור אחר (בערך 100 מטר מרחק, אבל בעיניים של ילדה זה היה רחוק), והרגשתי שם בודדה. כשאני חושבת על זה, במקביל, באותה שנה פרצה האינתיפאדה הראשונה. היציאה מגן העדן לא היתה רק את זביבת מגורים אחרת, היא היתה גם אל מציאות אחרת. מציאות שבה הכפר הקטן שבו גרתי הפך להיות איזור מלחמה.
אני חוזרת אל נקודת הראשית והיא מזמנת לי מפגש מחודש עם מי שהייתי עם החיים שרציתי לשכוח ועכשיו אני רוצה לזכור.
