נשמע פשוט.
איש יוצא מבית הוריו, אישה יוצאת מבית הוריה.
הם עוברים לחיות יחד, אולי מתחתנים, והופ, סיימו את המשימה ההתפתחותית הגלומה בפסוק הבא:
עַל כֵּן֙
יַֽעֲזׇב אִ֔ישׁ
אֶת אָבִ֖יו
וְאֶת אִמּ֑וֹ
וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ
וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד
הלוואי.
כדרכו, ספר בראשית מצליח לתמצת ולספר סיפור חיים שלם בתוך משפט אחד. אבל בפועל המשימה היא הרבה יותר מסובכת מאיך שהיא נראית.
כל כך הרבה כלול בתוכה:
לעזוב
בשביל לעזוב את אבא ואמא, צריך קודם כל לתרגל את התנועה בנפש שהיא תנועה של עזיבה. ללמוד להיפרד. מחפצים, מחברים, ממסגרות, מדפוסים שלא משרתים אותנו יותר. לעזוב את הנוחות למען עבודה לעזוב את הבית כי בחוץ יש עולם שלם.
לעזוב זה להיות מוכנה להיפגש עם פחד. להיות מוכנה לא להיות מנוהלת על ידי הפחד. לעבור דרכו. לנשום אותו ואיתו ובכל זאת ללכת.
לעזוב את אבא ואמא
בעצם יש כאן שלוש משימות: לעזוב את אבא, לעזוב את אמא, לעזוב את ההורים.
זאת לא רק תנועה שמתרחשת במישור הפיזי. והיא לא מתרחשת פעם אחת. היא תהליך שמתגלגל כל הזמן. אנחנו נושאים את הורינו בתוכנו. הם היו בית הספר שלנו לקשר, להורות, לזוגיות. עכשיו הגיע הזמן שלנו לבנות משהו חדש, והמבנה החדש שלנו חייב לכלול גם פרידה מהמבנים שהכרנו. לתת מקום בנפש לקול שאומר: אני אחר, אני אחרת. אני לא יכולה להיות רק שליחה שלכם במרוץ השליחים הזה. החלק שלי במרוץ הוא שלי. תסתכלו עלי רצה, בדרכי. תראו אותי מתרחקת. תמיד אשא אתכם בתוכי, אבל יש בי חלק שיוצר עכשיו את מי שאני. בנפרד מכם.
זאת משימה שלעולם לא נגמרת. אם ההורים עוד חיים וגם אם לא, עד נשימתנו האחרונה תמיד נחיה את התנועה הזאת שבין כל מה שנטמע בנו לבין מה שאנחנו.
עד כאן, כל זה לא קשור בכלל לזוגיות. אפשר לעזוב, אפשר לעזוב את אבא ואמא, בלי שיש מישהו לצידנו.
לדבוק
כי כמו שצריך לתרגל את התנועה של העזיבה, צריך לתרגל את התנועה של הדבקות. של היכולת לרצות משהו, עד שנרצה לדבוק בו. להתעקש עליו, לא לוותר.
לדבוק ברצונות העמוקים שלי עצמי, עוד הרבה לפני שאני בכלל דבקה באחר. להתבגר ולהפוך לאדם, קשור גם ביכולת שלי להיות דבוקה אחת. לצרף את כל החלקים שבתוכי. להסתכל על עצמי כחלקים חלקים, אבל להיות מסוגלת לראות את עצמי כשלמות.
לדבוק בבן/ת הזוג
עד כדי כך, שארצה לשנות את החיים. שארצה ליצור יצירה חדשה. אחרת. לבנות משהו חדש ולעבור את כל התלאות שבבניה שלו.
לחיות לגמרי את התחושה שזה אפשרי. להדוף את הבחוץ, לבנות את המבנה שתוחם את שנינו יחד.
להיות
ללמוד להיות הוויה.
להיות לבשר אחד
רק המיניות מצליחה בסוף לאחד את כל התנועה הזאת של החיים, את כל המסע שלנו, ליצירה.
כשאני ואתה ביחד, באינטימיות, נוצר סוד.
מה שאני ואתה עושים יחד, איש זולתנו לעולם לא יידע. את מראה הגוף הערום שלך ושלי. את הנפש והחלומות העמוקים שלנו, את הידיעה שאני ייחודית לגמרי, יש אחת כמוני בעולם, ואתה ייחודי לגמרי, יש אחד כמוך בעולם. וכשאנחנו בשר אחד, יצרנו יחד יצירה ייחודית שאין עוד כמותה בעולם.
מפגש חד פעמי אחד ויחיד.
ואנחנו יוצרים אותו כל פעם מחדש, בכל רגע שבו מתרחש בינינו מפגש אמיתי וחי ונושם.
יצירה מתמשכת שהיא כל פעם משהו אחר, כי מה שהמפגש הזה שלנו יצר לפני שנה או לפני עשור, זה לא מה שנוצר במפגש שלי ושלך היום, עכשיו, ברגע הזה שגם הוא חד פעמי ולא יחזור לעולם.
וכל זה לא קורה בלי
שנעזוב,
שנדבוק,
שנהיה.
