מה את חושבת על ברוך גולדשטיין?

נסעתי אליה הביתה, וילה מרווחת במושב בסביבה. רציתי להיפגש איתה בהקשר מקצועי, כדי להתייעץ על האופן שבו אני רוצה להתחיל ולכתוב את סיפורם של ילדי קרית ארבע. כבר בתחילת הפגישה, היא סיפרה לי שחבר שאל אותה האם תסכים להיפגש איתי. היא אמרה שכן. שבניגוד אליו, היא דווקא רוצה לשמוע סיפורים אנושיים. אבל חשוב לה שאני […]

חזרה אל נקודת הראשית

כשאני חוזרת אל קרית ארבע, אני פוגשת בה את הכל.
את כל המורכבות שלי ושל המקום הזה. זה אולי המקום היחיד בעולם שבו מישהו מבין את המורכבות הזאת: אדם שהיה עדין ומיטיב הפך לרוצח. איך כילדה אפשר בכלל להכיל אותה?

המסע מתחיל

לפני כמה חודשים פתחתי את קבוצת הפייסבוק ילדי שנות השמונים- לגדול בצל האינתיפאדה. פתיחת הקבוצה הזאת היתה בשבילי סכר שנפתח. אחרי הרבה שנים שהילדות שלי היתה משהו שקרה אז, פעם, פתאום היא הפכה להיות משהו שאני עסוקה בו. זה כמובן הילדות בצל האינתיפאדה הראשונה, אבל לא רק. כי הילדות מורכבת כמובן מהמון דברים, ממשפחה, הורים, […]

מעין תפילת הדרך

לפני הרבה שנים היה לי בלוג. פתחתי אותו אחרי שעברנו דירה ונפרדנו מקהילה שהיינו מאוד קשורים אליה. חיפשתי דרך לשתף את החברים שלי משם בחוויות החדשות שלי. כל זה בלי לפגוש אותם בגן שעשועים אחרי צהריים או לארוחה בשבת בצהריים.

בגן העדן של הבגרות

כשהייתי ילדה, היה מגרש חניה גדול מתחת לבית שלי. בשעות אחרי הצהריים הייתי יורדת למגרש, ומתחילה לנסוע. לפעמים לבד, לפעמים עם אחד האחים שלי, או עם חברה. אני זוכרת את הנסיונות שהייתי עושה. האם אני מצליחה לנסוע בלי ידיים, להסתובב בלי ידיים, לרדת מדרגות, לעלות מהכביש למדרכה, באיזו מהירות אפשר לנסוע בסיבוב בלי ליפול…

העיקר זו התנועה

לפני כמה חודשים נסעתי פעם ראשונה בחיים לריטריט של מדיטציה. זה היה גילוי מבחינתי. שלושה ימים של תרגול היו חוויה מיוחדת במינה.

לעזוב, לדבוק, להיות

נשמע פשוט. איש יוצא מבית הוריו, אישה יוצאת מבית הוריה. הם עוברים לחיות יחד, אולי מתחתנים, והופ, סיימו את המשימה