בגן העדן של הבגרות
כשהייתי ילדה, היה מגרש חניה גדול מתחת לבית שלי. בשעות אחרי הצהריים הייתי יורדת למגרש, ומתחילה לנסוע. לפעמים לבד, לפעמים עם אחד האחים שלי, או עם חברה. אני זוכרת את הנסיונות שהייתי עושה. האם אני מצליחה לנסוע בלי ידיים, להסתובב בלי ידיים, לרדת מדרגות, לעלות מהכביש למדרכה, באיזו מהירות אפשר לנסוע בסיבוב בלי ליפול…
העיקר זו התנועה
לפני כמה חודשים נסעתי פעם ראשונה בחיים לריטריט של מדיטציה. זה היה גילוי מבחינתי. שלושה ימים של תרגול היו חוויה מיוחדת במינה.
כְּמוֹ בַּחֲבִילָה עוֹבֶרֶת
כְּמוֹ בַּחֲבִילָה עוֹבֶרֶת,אֲנִי מְקַלֶּפֶת עַכְשָׁו אֶת הָעֲטִיפוֹתבָּהֶן כִּסִּיתִי אֶת נַפְשִׁי. רֶגַע שֶׁל יֵאוּשׁ וּבְדִידוּת, מְכַסֶּה רֶגַע שֶׁל כְּאֵב, מכַסֶּה רֶגַע שֶׁל הֱיוֹת אֲהוּבָה,מְכַסֶּה רֶגַע שֶׁל הִשָּׁמְטוּת מֵהַיָּדַיִם שֶׁלָּךְ. לֹא כְּמוֹ בַּחֲבִילָה עוֹבֶרֶת –אַחֲרֵי שֶׁקִּלַּפְתִּי, אֲנִי עֲלוּלָה שׁוּב לְכַסּוֹת,וְאַף פַּעַם לֹא אַגִּיעַ אֶל הַנֶּפֶשׁ כְּמוֹ שֶׁהִיא –פְּשׁוּטָה וִיחֵפָה.
פלא
בְּתוֹךְ קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים,לְצַד הַלּוּחוֹת הַשְּׁבוּרִיםמֻנַּחַת צְלוֹחִית –בְּתוֹכָהּ שָׁמוּר הָרֶגַעשֶׁבּוֹ הִתְבּוֹנַנְתְּ בְּכַף יָדִי הַקְּטַנְטַנָּה,עִם הַקַּוִּים הַזְּעִירִים הַמֻּשְׁלָמִים,עִם הַצִּפָּרְנַיִם הַדְּקִיקוֹת.הָרֶגַע שֶׁבּוֹ הִבַּטְתְּ בְּפָנַי הָעֲדִינוֹת,בָּעוֹר הַכִּמְעַט שָׁקוּף.בַּנְּשִׁימוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת הַיּוֹצְאוֹתוְנִכְנָסוֹת לֶחָזֶה הַזָּעִיר.הָרֶגַע שֶׁבּוֹ הִתְבּוֹנַנְתְּ וְאָמַרְתְּ: פֶּלֶא!
לעזוב, לדבוק, להיות
נשמע פשוט. איש יוצא מבית הוריו, אישה יוצאת מבית הוריה. הם עוברים לחיות יחד, אולי מתחתנים, והופ, סיימו את המשימה
על המרחב שבין שפע להפרזה
איך אני אוכלת? איך אני קונה? כמה אני צריכה שיהיה לי כדי שארגיש נינוחה ומסופקת?
