מעין תפילת הדרך

לפני הרבה שנים היה לי בלוג. פתחתי אותו אחרי שעברנו דירה ונפרדנו מקהילה שהיינו מאוד קשורים אליה. חיפשתי דרך לשתף את החברים שלי משם בחוויות החדשות שלי. כל זה בלי לפגוש אותם בגן שעשועים אחרי צהריים או לארוחה בשבת בצהריים.

בגן העדן של הבגרות

כשהייתי ילדה, היה מגרש חניה גדול מתחת לבית שלי. בשעות אחרי הצהריים הייתי יורדת למגרש, ומתחילה לנסוע. לפעמים לבד, לפעמים עם אחד האחים שלי, או עם חברה. אני זוכרת את הנסיונות שהייתי עושה. האם אני מצליחה לנסוע בלי ידיים, להסתובב בלי ידיים, לרדת מדרגות, לעלות מהכביש למדרכה, באיזו מהירות אפשר לנסוע בסיבוב בלי ליפול…

העיקר זו התנועה

לפני כמה חודשים נסעתי פעם ראשונה בחיים לריטריט של מדיטציה. זה היה גילוי מבחינתי. שלושה ימים של תרגול היו חוויה מיוחדת במינה.