על הסכין

"התרגול של המדיטציה, נוגע בעיקר ביכולת להישיר מבט על מה שיש עכשיו בלי לנסות לטשטש או לדחות את מה שבא לפתחי ולא להתעלם או לפתור… זאת הסכמה להיות לא מתוך הכרחה להיות או התעקשות נוקשה להיות או ניו אייג'יות של לאהוב את כל מה שבא או מה שיש, אני ממש לא אוהבת את כל מה שיש… אלא להיות ולהיות ערה בתוך מה שקורה, ומתוך הערות לבחור."

למה השיר הזה תפס אותי?
דווקא מהמקום של מספר סיפורים, משהו שהיה פעם מקצוע שלי במשך 5-6 שנים.
עד היום הטיפול שאני מטפל משולב בסיפורים. הסיפורים של אנשים הם מרגשים, מרתקים ומכאיבים.
אני זוכר אותם.
לפעמים קשה לי לזכוק מי האדם, אבל אני זוכר את הסיפור שלו בפרוטרוט, את הדמויות בסיפור ולאן אנחנו רוצים להגיע, איזה שינוי הסיפור שלו צריך לעבור.

אנחנו יודעים מהעבודה בטיפול, שאם יש משהו שקרה לי ואני לא מספר אותו… אם הוא לא יסופר, הוא "ישב בעיניים אטומות מול חלון מסורג". הוא לא יהיה סיפור חי.
בעולם הנפש הסיפור הלא מסופר, אם הוא לא יסופר, הוא ישתגע. הוא צריך שיעירו אותו, שיחמלו עליו, שיספרו אותו.

"מה שחזק לי במילים האלה, זה שזאת משאלת לב שנמצאת אצל כולנו בדרכים שונות. כמובן שהלב יכול לקחת למקום של המילים שאסורות להיאמר, בטח בעולם שבו הממשי הופך לכל כך כאוב אז עוד יותר עולה השאלה כמה יש מקום לחשוב או לפנטז מילים כאלה, ובגלל זה השיר כל כך חזק לי, כי עבורי הוא פשוט הסכמה להגיד מילים שהן כל כך מתקיימות בתוכנו בדרכים שונות, בסיפורים שונים ומסיבות שונות… המילה הזאת "שתמותו", כל כך תפסה אותי, כי את לא הולכת עם אקדח, אבל זה להסכים שצריך פה משהו למות, ואני צריכה להמית אותו. הבנה שמשאלת הלב הזאת צריכה להתקיים, אבל בדרכים אחרות.

"אני תוהה עד מתי, או עד כמה הילדים שלנו מרגישים חוף מבטחים אצלנו. עד כמה אנחנו מספקים לילדים שלנו, אפילו עוד 20 שנה. עד כמה אנחנו מסמלות לילדים שלנו חוף מבטחים, אפילו כשיהיו להם ילדים משלהם, הם ימשיכו להרגיש שאנחנו חוף מבטחים עבורם… יש לי תפילה שהם ימצאו חוף מבטחים גם אצלם בלב."

"מתוך העיסוק המקצועי שלי, שהוא בעצם גם עיסוק חיי: אהבה, יחסים, איך להרגיש פחות לבד, או יותר ביחד בעולם, עולה בי איך שבסוף כולנו מקוששים, ואולי זה עצוב, אבל צריכה להיות אמנות הקישוש, אמנות המקוששות. בסוף כולנו תמיד נרצה לחזור לרחם, והכאבים הכי גדולים אצל כולנו, הם במקומות שבהם בקשרים הבוגרים שלנו, גם אנחנו וגם מי שאנחנו שמים עליו את הכמיהות שלנו, הוא לא שד ולא רחם, וגם הוא גוף קטן… וצריך להצליח להיות שם, להישאר בפער הזה של להישאר תינוק רעב, לפגוש את התהום הזאת, את הבהלה הזאת."

"לפני חמש שנים עברנו דירה. אני דימיתי את זה למגדל קפלות שאתה מוציא אבן אחת והכל מתפרק… זה עדיין מציף את הגוף תחושת התלישות. ההרגשה של הגולה היתה נוראית, ומשם הכל התחיל להתפרק… הזוגיות, העסק… אני זוכרת את התחושה שזה הדבר הכי נורא בעולם, אבל גם שזה הדבר הכי טוב שקורה לנו…"

"זוגיות פרק א' היא כמו אוטובוס, זה יציב, גדול וכבד, אבל אי אפשר לזוז, אתה לא יכול ליסוע ברחובות. כל החלטה לקבל זה נורא קשה… זוגיות פרק ב' היא כמו קורקינט. אתה זז ממקום למקום, הכל זז בקלות, אבל כל דבר הכי קטן, אתה עף ומתנפץ. בזוגיות פרק ב' זאת שאלה האם יכולה להיות אהבה בלי אחיזה. החלק של להגיד: בוא נסמוך על אהבה, זה נורא מפחיד… אהבה יכולה להיגמר וכשאין את כל החיבורים האלה מבחוץ שבאים ואומרים שהאדם הזה חייב להיות פה מחר, כי יש לנו ילדים ומשכנתא משותפת… זה בעצם אומר שהוא יכול מחר לקום וללכת, וגם אני… זה מאוד מאתגר את שרירי הליבה של הזוגיות."

"אני תמיד אומרת לתלמידים שלי: בספר שלכם אתם אלוהים, הכל מותר והכל אפשרי. המגבלה היחידה היא הדמיון שלכם… אני חושבת שזאת לקיחת בעלות ואחריות על הצעקה שלנו… אני אצעק אותה, אתבונן בתוצאות שלה, אווסת אותה… ויהיה לי אייג'נסי משמעותי במקום הזה. היצירה היא עמדת ההתנגדות שלנו לנוכח חוסר האונים שיש לנו בכל שאר החיים…"

רוני גלבפיש, סופרת ומאיירת ומי שהציור שלה עוטף את הספר, משוחחת איתי על המשמעות של יצירה, על היחסים שיש לנו עם היצירות שלנו לאורך השנים, המעבר מתחושת זהות, אל תחושת מובחנות ממנה, ועד ריחוק וניכור שעלול להגיע לאחר שנים.

היא מספרת על הקושי מול השקט שנוצר אחרי שהיציאה יוצאת לעולם. על הדיאלוג החסר עם הקוראים שאולי נפתר קצת כשאנחנו יושבות ומשוחחות על הספר.

"השירה מאפשרת את הליווי של הטראומה בצורה שהיא לא פסיכולוגיסטית ולא הרסנית. היא לא כפופה למה נכון או לא נכון, היא לא כפופה לקטגוריות ממיינות, היא אנטי דיאגנוסטית, לא שיפוטית. היא מופע של הדברים כמו שהם…"

ד"ר אפרת מישורי, משוררת, עורכת, פרפורמרית והעורכת של הספר שלי הגיעה לפרק הראשון של הפודקאסט כדי לדבר, בין היתר, על הכוח הגדול שיש לשירה שנכתבת על טראומה.

שוחחנו יחד על השיר הפותח של הספר, שהמטאפורה המרכזית שלו, "סכין שננעצה פעם, השרישה כמו עץ" היא התגלמות של הדרך הייחודית שבה שירה יכולה לתת תוקף לכאב ולפגיעה. על הערך הרב שיש למה שמכונה "שירת הפצע" שבלעדיה השירה נעשית ריקה מתוכן.