בשבוע האחרון יצא לי לראות מלא סרטוני שטפונות.
יש משהו פשוט מרתק ברגע הזה שבו זרזיף מים מגיע ומתחיל לשטוף את האדמה, כמו מים שגורפים בספונג'ה, אבל אז פתאום מגיע הזרם הגדול, המטורף של המים.
פשוט ממכר להסתכל.
בין היתר מה שמדהים בתופעה הזאת, הוא הפער שבין המדבר היבש לחלוטין רגע לפני, לשפע המים שאחרי.
המדבר עצמו, הוא ערוך לשטפונות.
כל הטבע שבתוכו יודע איך להתמודד גם עם תקופות היובש וגם עם המים כשהם מגיעים.
הצמחים יודעים איך לנצל את השפע שמגיע.
הם יודעים לחכות הרבה זמן נראים כמעט מתים, אבל להתעורר כשמגיע שיטפון, לרוות ממנו ולחזור לחיים.
הכל רגיל, אין משהו לחדש, אין משהו מסעיר – לא חיובי ולא שלילי. פשוט סתם.
גם בשדה המיני, הכל נכנס לתוך הרגיל והמשעמם. אין חידושים ויש מיאוס והתרחקות.
לכאורה, זוגיות במשבר.
כל המטפלים הזוגיים והמטפלות המיניות יגידו לנו ללכת לטיפול לפני שגם מה שיש ייעלם ואפשר יהיה לסגור את העסק.
וזה לא רע ללכת לטיפול. זה אחלה.
אני אפילו מתפרנסת מזה.
זה ממש בסדר להפוך את האדמה ולאוורר קצת כדי להבין מה קורה לנו.
אבל יש משהו שאני לומדת לאט לאט בתהליך של ההחזקה של זוגיות ארוכת שנים:
גם לתקופות יובש יש תפקיד בחיים.
זה לא רק בזוגיות, זה כמובן גם בחיים עצמם.
מי לא מכירה תקופות של עייפות מהמקצוע, מהעבודה, מהעשייה השוחקת בבית, מלבשל, מלעשות את כל הדברים הרגילים?
לכולנו יש גם זמנים כאלה וזה לא תמיד נעים, אבל זה חלק מהחיים ולאט לאט לומדים שזאת תקופה וזה משתנה מתישהו והכוח והחשק לעשות וליצור חוזרים אלינו.
יותר מזה: לתקופות כאלה יש תפקיד משמעותי בהתפתחות שלנו.
הרבה פעמים הן תקופות אינקובציה למשהו חדש שמתפתח מתחת לפני השטח.
זה בדיוק אותו דבר גם בזוגיות.
אנחנו כל הזמן בתנועה שבין קרבה לריחוק, בין מפגש להתרחקות וצורך להיות לבד.
ויש גם תקופות מדבר.
תקופות של חוסר חשק וחוסר רצון בקרבה.
בלי תשוקה ובלי ארוס.
תחושת יובש.
פעם זה היה מפחיד אותי.
להרגיש שמשהו כל כך רדום שאני לא מצליחה להעיר אותו. להרגיש את הכלום.
את חוסר המשמעות, את השיעמום.
אבל עם הזמן למדתי, שתקופות של יובש מגדלות בתוכן רעב.
לפגוש את הרעב הזה שמביא איתו אומץ להתנסות בדברים חדשים, להצית מחדש את חדוות המשחק.
וצריך ללמוד להכיר במדבריות של החיים, כדי שבאיזה רגע, כזה שאי אפשר לחזות, יגיע זרזיף של מים ואחריו שטף של זרימה, וכמו הצמחים בנגב, אנחנו מתעוררים לחיים וחוזרים לפרוח.
לפעמים אני קוראת פה ברשת מדריכות לחיים מתוך תשוקה ועונג וזה תמיד נורא מושך, כי הייתי רוצה לפגוש את עצמי ואת העשייה שלי מתוך תשוקה ועונג כל הזמן.
את שפת השפע שעוסקת באיך לפגוש רק את היש.
אבל היום אני מבינה שזה בלתי אפשרי.
אני מלמדת את עצמי את שפת המדבר, את שפת התנועה בין יובש לשפע.
יותר מהכל זה הלימוד הכי חשוב של השנים האחרונות בחיים שלי.
הוא דורש הרבה סבלנות, הרבה הסכמה שלא הכל אני יודעת ומבינה, שתהליכים מתרחשים מתחת לפני השטח דווקא בתקופות שנראות חסרות חיים ומשמעות.
תמונה של שיטפון בעין עבדת שצילם גדעון פיזנטי
